כדור מתקדרר

ברוריה אלגרבלי (מלשון קדרות).

בעטנו בכדור
שילחנו אותו לאוויר הצח
בנעלינו המגואלות ברפש…
וטוהרו נטמא!

ריחו הצח הבאיש.
זרינו לרוח אשפתנו
אטמנו אותו בעטיפות ניילון ופלסטיק
במקום באהבתנו.

את גללי חיות מחמדינו
פיזרנו במדשאות ובמדרכות…
השלטים,
"הפסולת לפח!"
ו"שומרים על ארץ נקיה."
הגלנו לארץ נשייה.

אימא אדמה שואלת מה?!
בוכייה על מר גורלה.
אוי לעיניים הרואות,
כיצד חמדת שכייה
פשטה מחלצותיה…
נותרה עירומה ושדופה.
תכול עיניה- עכור
והכל הפקר… אין אסור!

והכדור הולך ומצטמק
נחנק,לא ממסכה,
אלא מהרגל שאליו נשתלחה…
בעטה!
חסמה!
זיהמה!
בכל פינה זבל – ערמה!

ואין חמלה על יצור כה זעיר,
כנמלה.
לא על עץ
לא על יער שנגזר דינו
להיכחד בגרזן, באש ובתער!

ואני הקטנה
שואלת ותוהה…
האם יש תקווה?
ולמה ששיחתנו…
היש תקנה???!!!