תמי ארד היקרה!

קו ישר עובר ומחבר בין  רון ארד אל אורון שאול, הדר גולדין, אברה מנגיסטו והישאם שעבאן א-סייד ואיציק סעידיאן. ולכן הרגשתי צורך להשתמש באותו כלי שהשתמש רוגל אלפר בעיתון "הארץ" אבל בנימה שונה לחלוטין.

תמי!

הפוסט המרגש שכתבת, השיב אותך אל הכותרות, לאחר העלמות מכוונת, שבת אלינו במלוא אצילותך ועוצמתך.

וצפה שוב השאלה  מה כוחה של שתיקה? ומאידך מה כוחה של מילה כתובה?

התשובה כעת ברורה הפוסט שכתבת מדם ליבך חזק יותר משתיקתך!

שלושים וחמש שנים של התמודדות עם חוסר ודאות, של געגוע, של חיפוש תשובות לסימני שאלה. עננה כבדה מרחפת מעל לראשך, לאושרך ולא מתוך בחירה, גורל שנחת עלייך בעל כורחך.

מיד הבנתי שקו אחד עובר בין עבר להווה ובעיקר לעתידנו המוסרי והערכי, הבנתי  הפוסט שכתבת הוא לא כדי להצדיק או להצטדק אלא לעורר אותנו לשוב אל הערכים שהיו בסיס לקוד האתי של צה"ל בפרט ושלנו כחברה הערבה לחבריה.

רון ארד

בעיני רוחי אני רואה את האימהות לאורך הדורות הניצבות מול האוטובוס אליו עולים ילדנו ובאחת לובשים מדים והופכים להיות חיילנו.

לפניי ניצבה בתיה ארד ז"ל שבוודאי הרגיעה את עצמה, כאשר בנה רון התגייס ולבש מדים, בדבריו של דוד בן גוריון "תדע כל אם עבריה שהפקידה את גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך," וכמוה עשתה גם זהבה שאול אמו של אורון  ולאה גולדין אמו של הדר, זו הסיסמה הצה"לית המגלמת בתוכה ערכים של אחריות, אמון, שאינם תלויי זמן ומקום.

תדע כל אם, כל רעיה, חברה, אחות, שגם בתום שלושים וחמש שנים אנחנו לא שוכחים!

נעדרים, הלומי קרב, פצועים, והרוגים. הם אינם נמדדים ב"מחיר," ערכם לא יסולא בפז חובתנו כחברה להוקיר את פועלם.

להביט קדימה ולנהוג על פי ערכים של כבוד האדם, רגישות, יושר, הגינות ומחויבות שהם ערכי היסוד שלנו המהווים מצפן מוסרי שלנו כעם.

תמי, השבת הבנים היא צו מוסרי, וחשוב לראות ולהראות שמדינת ישראל ערבה להשיב את בניה בכל עת.

תמי יקרה! השמעת קולך הייתה חשובה ונכונה, ואולי תשיב למחוזותינו

את ההבנה שיש משקל כבד ומשמעותי למילה הכתובה בעתון או ברשתות.

יש ל"שקול מילים" כי כוחן חזק לטוב ולרע.

יותר מכל רציתי שתדעי שרון חקוק בתודעה הפרטית והלאומית והוא צרוב בחדרי לבנו.

ויש בכך מעבר לשותפות רגשית משמעות עתידית…