ד"ר דניאל פלד

דניאל פלד

ד"ר דניאל פלד, מרצה לשעבר באוניברסיטת בן גוריון, אוניברסיטת חיפה, במכללת אוהלו וכיום במכללה האקדמית לעיצוב של ויצו, בתחומי מנהיגות, אתיקה ומתודולוגיה.

ד"ר דניאל הוא גמלאי צה"ל (חיל הים). לאחר השחרור התחיל קריירה חדשה באקדמיה בתחום החינוך כעשרים שנה.

דניאל כתב עד היום שישה ספרי שירה שהתפרסמו ובמקביל יזם פרויקט בבתי הספר בארץ "לכל ילד יש שיר משלו". והוא גם שותף למיזם "שיר בתחנה" שמתקיים בחסות מרכז הורדוס בטבריה".

ספרי השירה של הילדים יצאו לאור כמו גם שירי משוררים שמוצגים בתחנות אוטובוס בערים שונות.

צדק בשוויון ומלחמת הצדק

ד"ר דניאל פלד

דור הולך ודור בא ואנחנו עוסקים עדיין באותו נושא שמתעקש להישאר איתנו כחלק מההוויה החברתית והלאומית באחד.

בין אם זה ההוא מהשמאל שטיפס על סולם האגו שלו, או אם זו ה היא מהימין שמנכסת את זכות השבת הכבוד המזרחי, לבין כל אותם לוחמי הצדק לשוויון המנהלים מלחמות הצודקות בעיניהם, אבל תמיד משיגות את התוצאה ההפוכה.

התוצאה היא פילוג והתכנסות בגבולות של "אנחנו מול האחרים".

דומה הדבר למאבק ביצור המים – הידרה – במיתולוגיה היוונית. להידרה היו מספר ראשים ובכל פעם שהרקולס, כחלק ממשימותיו, כרת אחד מהם, צמחו מיד שניים אחרים. כך הבין שמלחמתו היא חסרת תועלת ותוחלת.

הפתרון של הרקולס היה ביצירת שיתוף פעולה שהביא למאבק ממושך, מתיש ומחליש.

אנחנו כחברה שמנסה לשרוד בתנאים קיצוניים לא יכולים להרשות לעצמנו את הזכות וההנחה לטעות ולו פעם אחת.

הדרך להרוג את המפלצת שניזונה ומתחזקת ככל שיילחמו בה, ובשמה, היא בהחלט לא במלחמה חסרת תוחלת, אלא דווקא במציאת הדרך להוציא ממנה את הצורך בקיום.

אני יודע שזה נשמע תיאורטי מדי, פילוסופי מדי ואולי הזיה בהקיץ, אבל כאשר לא תהיה לה מטרה שלמענה היא חיה, היא תתנוון ותכחד.

ועכשיו, מנהיגי הדור, החרדים באמת לקיומנו ולא רק לקיומכם, שבו ותמצאו את הדרך לנוון ולהשמיד את השד הזה שלא מרפה מאתנו זה דורות, ודעו לכם שהשוויון לא יבוא מתוך כור ההיתוך המדכא, גם לא מתוך הפילוג המקצין המנוהל על ידי אלו שניזונים ממנו. השוויון יגיע מאלו שרוצים אותו באמת, ואולי זו התחלה של כיוון?

השד הוא פה!!! לא הלך לשום מקום, אבל ראוי, רצוי וחייב ללכת. הסכנה האמיתית לקיומנו נמצאת פה, בפנים, אצלנו ולא מסביב, לא משכנינו.

חיים בהגרלה

צמד חמד

בכניסה לטיילת

ד"ר דניאל פלד

השעה היתה שתיים בצהריים. חמסין בטבריה, הפער המדהים שבין הטמפרטורה שמחוץ למבנה לבין זו שבחוץ לא מפסיק לעורר בי השתאות פעם אחר פעם. כעת, מאיר ואני סיימנו ישיבת עבודה שבה סוכמו אירועי התרבות של החודש הקרוב ותכנון של אירועים חדשים עתידיים.

כמו אחרי כל מפגש כזה, אוהבים אנו לחתום את יום הפעילות במסעדת קפה שממוקמת בכניסה לטיילת באותו רחוב/סמטה הומת אדם שממלאים את המקום בקקופוניה מחרישת אוזניים המלווה במוסיקת עולם, מוסיקה שבוקעת מהחנויות שלצידי הרחוב.

תחושת הסיפוק מהשלמת המשימה היומית ביחד עם ציפייה מהנה ללגימת קפה של סוף יום עבודה במקום ידידותי הנותן תחושת ביתיות מרגיעה עטפה אותי בשעה שנכנסו לבית הקפה. התמקמנו כהרגלנו במרפסת העץ החיצונית, חשופים לחום הלוהט ולאו דווקא בתוך המבנה הממוזג. כל התענוג הוא להרגיש את החיים שבחוץ.

המלצר, שהוא גם חלק מהמשפחה שמנהלת את המקום קיבל אותנו במאור פנים וחיוך אמיתי שמתחיל בעיניים. לחיצת יד, ואז שאל: "כרגיל"? "כן" ענינו. אני שותה קפה הפוך קטן ומאיר נס קפה גדול. עד כאן הכל נשמע די בנאלי, אבל המיוחד באותן כוסות קפה שאנו מקבלים היא הברכה המיוחדת שנכתבת ומעוצבת על ידי אותו המלצר על גבי הקצפת בצבעים של שוקו וניל. בכל פעם ברכה מיוחדת. פעם "אחלה יום" פעם "ערב טוב" וכך הלאה.

הקפה היגיע וסובבנו את הכוסות כדי לקרוא את הברכה המיוחדת לאותו יום ואז ראינו את הדבר האחרון שלו ציפינו. הכיתוב היה "לסיום תקופה יפה באהבה".

מבולבלים הסתכלנו עליו במבט שואל? "מה"?

"אתם שותים את הקפה האחרון אצלנו היום" אמר בקול כבוי "אנחנו סוגרים".

"למה"? שאלנו.

"לא יכולים יותר, אין פרנסה, מאז הקורונה לא הצלחנו להתאושש".

והסיפור החל, בלי מעצור, והתמונה העגומה החלה להתבהר.

הרמנו ראשנו והיבטנו סביב, חנות אחר חנות, מסעדה אחר מסעדה, כל אחת וסיפורה היא. מקום מרכזי בכניסה לטיילת, ריקות ללא לקוחות, בעלים שיושבים ליד השולחנות המיותמים במקום סועדים, והמבט אצל כולם דומה, השלמה של סוף הדרך, ללא כיוון או עזרה, כל אחד לעצמו, ללא עזרה מאף ראשות.

יוסטיין גורדר, פילוסוף נורבגי אמר בספרו המופלא 'סודות הקלפים' (The Solitaire Mystery  ):

"החיים הם הגרלה אחת גדולה שבה רואים רק את המספרים הזוכים"

כמה שזה נכון, עצוב ונכון. אנחנו בסה"כ פריטים בתוך הגרלת ענק, מושאי הימור חברתי וכלכלי לאותם אלה שתפקידים מתוקף המנדט שקיבלו הוא לנהל, לכוון, להנחות, לתמוך באותו ענף שכולנו יושבים עליו כדי שהגוף הלאומי יחיה בבטחה. חוסן לאומי הוא מושג שרובו ככולו נמצא מחוץ לכותלי הממלכתיות. בבית, ברחוב, בביטחון תעסוקתי, בעסקים קטנים כגדולים שיכולים להבטיח לעובדיהם מידה סבירה של קיום חיים בכבוד, ללא צורך ב"שנור", ללא צורך במאבק חסר סיכוי למצוא משענת מאותם נבחרים שכל שנדרש מהם הוא סדר עדיפות נכון. ואז, ורק אז, נוכל להמשיך להנות מקפה מעוצב, ממלצר שמח בחלקו וגאה בעשייתו.